ראיון / מעריב

חלום אחד חזר ופקד לפני כעשרים שנה את איילת רוז גוטליב, אז נערה ירושלמית חובבת מוזיקה. “בחלום הזה, שכל פעם חזר על עצמו, הופיעה ספירלה של צלילים וצבעים”, היא נזכרת. “אותו חלום לא הרפה ממני, עד שבהשפעתו התחלתי להלחין. עם היצירות הראשונות שהלחנתי, נעלם
החלום כלא היה, לאחר שמילא את שליחותו”.

מאז גוטליב, 34, לא מפסיקה להלחין במרקם סגנונות מרתק. השבוע הופיע “בצידי דרכים”, אלבומה הרביעי ובו היא מבצעת באופן וירטואוזי את לחניה לשירי קשת מגוונת של משוררים שנאגרו אצלה זה מכבר. “שילוב הסגנונות והתרבויות במוזיקה שלי לא נובע מתוך החלטה מודעת, אלא הוא משהו שצמח באופן אורגני מתוך החיים שלי”, מציינת גוטליב שגדלה בירושלים בבית רב-תרבותי שבו היא נחשפה מגיל מאוד צעיר בו-זמנית למוזיקה קלאסית, למוזיקה ערבית ולג’אז.

לצד המוזיקה, גוטליב שפוטה של שירי-משוררים. לאן שלא תנדוד, תמיד יימצאו בתיקה ספרי-שירה שהם לגביה פק”ל, בפרט בטיסות. כך התוודעה באחת מהן ל”שיר אהבה עם מאוורר בתקרה” מאת רוני סומק. היא לא נחה ולא שקטה עד שהלבישה אותו בצליליה. מדוע דווקא השיר הזה?

גוטליב, צחקנית לא קטנה, פורצת בצחוק מוזיקלי. “נדלקתי עליו מפני שהוא רומז על מערכת יחסים ארוכת שנים מתובלת בהרבה הומור כפי שיש ביני לבין שחר, בעלי”, היא משיבה. “כמחווה לאהבה שלו למוזיקה של אלון אולארצ’יק, הלחנתי את השיר ופניתי אל אלון בבקשה שיצטרף אלי בהקלטה”.

אלון לא עשה לך פוזה מרום מעמדו?
“להפך! לפני שהוא נתן את הסכמתו, אלון בא לשמוע אותי בהופעה ב’לבונטין 7′ כדי לדעת מה מסתתר מאחורי הבקשה שהופנתה אליו. הוא היה מאוד מפרגן ונדיב במהלך ההקלטה של שלושת השירים שהוא משתתף בהם באלבום שלי”.

יש איזו שבירות בשירה של שניכם.
“ממש ככה. יש משהו בגוני הקול שלנו שעובד יפה ביחד”.

אם את סומק הלחינה בין שמים לארץ, לחנה לשיר של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש הפציע אצלה תוך כדי נסיעה באוטובוס. “זה קרה לי תוך כדי נסיעה בירושלים”, היא משחזרת. “בלי לחשוב הרבה, שלפתי מהתיק את ספר השירים של דרוויש שהתגלגל איתי בין דירות וארצות. במקרה פתחתי אותו בעמוד שבו היה השיר ‘מרקיע לרקיע עוברים החולמים’. השיר הזה תפס אותי חזק בהיותו לוכד את הכאב ואת התקווה, המבעבעים בארץ הזאת. ניכר בו שהוא מצליח לשמר איזשהו תום בסיסי למרות השבר בין העמים”.

באלבום החדש מרחפת גוטליב בין התקופות – מרחל, מאסתר ראב ונתן יונתן ועד שמעון אדף הצעיר. לצד שיריהם, שני שירים מאת יהודה עמיחי, המשורר של נעוריה, בבחינת אחוות ירושלמים. “נהגתי לבוא להרצאות שלו ב”תמול שלשום’, היא מספרת. “אני זוכרת אותו כאדם עניו עם המון חופש ועומק מחשבתי. הרוגע שהוא הקרין מאוד הרשים אותי, עם התבוננות חד-פעמית על העולם”.

לצד עמיחי, יש באלבום שני לחנים שלה לשירי המשוררת העכשווית אגי משעול. השתיים נקשרו זו בזו ומשעול באה להקריא משיריה בהופעותיה של גוטליב. “איילת רוז פורשת לפנינו מפגן וירטואוזי של כישרון ולוקחת אותנו למסע מוזיקלי אינטימי בצידי דרכים”, המשוררת מחמיאה למלחינה המזמרת בחוברת המילים.


ספירלה של צבעים וחלום שלו הרפה, רוז גוטליב. צילום: אלוני מור

“היא מתמודדת עם הלחנת שירי-משוררים שאינם מתמסרים בקלות ומהווים אתגר פרשני מוזיקלי. החופש הקולי שלה והאלתורים המפתיעים כובשים את הלב בקולה, הנוסק ממעמקים אל צלילות שמיימית והופך לכלי-נגינה ייחודי בעצמו”. באלבום יש, בין השאר, הפתעה קטנה – לחן חדש ל”ציפור שנייה” מאת נתן זך. איך העזת להתמודד עם הלחן המופלא של מישה סגל לשיר, שזכה לביצוע בלתי נשכח של הצמד סוזן ופרן? – אני תוהה.

“למזלי, התוודעתי רק בדיעבד ללחנו של מישה סגל”, עונה גוטליב. “שכן, אם הייתי מכירה את הלחן שלו, לא הייתי נוגעת בשיר הזה. הרי קשה להלחין שיר שהלחן שלו מצטלצל בראש”.

גוטליב מציגה עצמה לפני הכל כמלחינה. “התחלתי להלחין לפני שהתחלתי לשיר”, היא מציינת.

“החיבור שלי למוזיקה נובע מכתיבה ומאלתור לפני שהוא בא מטכניקה ווקאלית כזאת או אחרת או מנגינה. בפסנתר אני מנגנת רק כדי להלחין ואם ניגנתי שנים בחליל-צד, אני לא מעבירה אותו לבמת ההופעות אולי מתוך כבוד לכלי ששנים אני לא מתרגלת באופן יום-יומי את הנגינה בו”.

כמו באלבומיה הקודמים של גוטליב, גם באלבום הנוכחי בולטת נגינת הפסנתר של ענת פורט, שמלווה אותה מאז אלבומה השני, כאשר אד שולר, נגן קונטרבס משובח שעבד עם כל אחת מהן בנפרד, חיבר ביניהן. פורט, שהייתה שנים מהשמות הנוצצים ב”מושבת” הג’אז הישראלית בניו-יורק, חזרה לפעול בקביעות בארץ ואילו גוטליב ממשיכה לתמרן על הקו, בין כאן לשם. בכך יש מניות לבעלה, שחר לבבי, מוזיקאי שעבר לאנימציה וגוטליב מקפצת איתו בין מדינות ויבשות בעקבות הקריירה שלו.

משיחה עמה ניתן להתרשם שבנדודים אלה היא איננה מבזבזת את זמנה לריק. כששהתה לצידו בניו-זילנד, שם פעל באחד מצוותי האנימציה של סרט הקופה “אווטאר”, הלחינה את יצירתה “שבעה”, המוקדשת לשלושה מוזיקאים קרובים אליה, שנפטרו בטרם עת. היצירה בוצעה על-ידי רביעיית המיתרים “אתל”, שבה נגנים קלאסיים, הקורצים אל מוזיקת הג’אז העכשווית.

“יש לי מקצוע שמאפשר לי לעבוד בכל העולם”, היא אומרת. “אני לוקחת אותו איתי לכל מקום כמו צב שנודד עם השריון שלו”.

כפל שמותיה מתעתע. רוז הוא שמה הפרטי השני. דפדוף עיקש באינטרנט מגלה את מקורו. רוז היה כינוייה של מרים זיונץ, דודתה שעלתה ארצה לאחר מלחמת העצמאות. במסגרת עבודתה בעליית הנוער נשלחה ללוות קבוצת ילדים מטוניסיה להבראה בנורווגיה, כהכנה לעלייתם ארצה ושם נספתה עמם בתאונת מטוס ב-49′.

“למרות שאני לא יודעת הרבה על הדודה הזאת, שלחתונה שלי קיבלתי שרשרת שהיא ענדה, יש לי הרגשה שהאשה העוצמתית הזאת היא כמו מלאך שמלווה אותי”, מעירה גוטליב. “רוז היה תמיד השם השני שלי בתעודות שבהן אני נקראת איילת-רוז גוטליב-לבבי. כשהוצאתי את האלבום הראשון שלי, חתמתי עם שני השמות הפרטיים שלי”.

אותה דודה מפנה אותנו לשלוחה השווייצרית בסיפורה של גוטליב. בדרכה מפולין לארצות הברית, בראשית המאה שעברה, “נתקעה” משפחתה החרדית בשווייץ. משם עלה לישראל אביה, דניאל, שהגיע הנה לשם עבודת הדוקטורט שלו בכלכלה. כיום, הוא בתפקיד בכיר במחלקת המחקר בביטוח הלאומי.


“יש לי מקצוע שמאפשר לי לעבוד בכל העולם”, רוז גוטליב. צילום: אלוני מור

עם אביה, חובב המוזיקה, ניגנה גוטליב בעבר דואטים של מוזיקה קלאסית; הוא – בגיטרה, היא – בחליל-צד. “אתמול הופעתי באחד מאולמות מוזיאון ה’מטרופוליטן’, בניו-יורק”, היא מספרת. “פסל של נסיכה מתה, שראיתי שם, הזכיר לי את היצירה ‘פאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה’, מאת פורה, שבעבר הרחוק ניגנתי הרבה פעמים עם אבי. הסתובבתי לי בין יצירות האמנות במוזיאון וזמזמתי ביני לבין עצמי את היצירה ההיא”.

אם לא די בתקליטייה המגוונת, שעמה עלה אביה ארצה ב-78′, אל גוטליב התנתבו גם תקליטי החזנות והג’אז הישן של סבה. אליהם נוספה תקליטיית הרוק של דודה, אחי אמה, שהעביר אותה אליה עם הגירתו לאוסטרליה. “התקליטים היו בית-ספר בשבילי”, היא מעידה. “הרבה ממה שאני יודעת במוזיקה זה מהם”.

החיבור של גוטליב למוזיקת המזרח נוצר דרך משפחתה של אמה, רחל, עורכת דין, המתייחסת ל”שבט” מיוחס הספרדי ש”דרכו אני דור 29 בארץ”. “סבא שלי, משה, שעם הערבית השוטפת שדיבר היה בעיניי פלסטיני אמיתי, העביר אלי את האהבה שלו למוזיקה ערבית”, היא מספרת.
חלילית הייתה הכלי הראשון שלה. כשלמדה בכיתה ב’, התבייתה על חליל הצד, כלי שניגנה בו עד סוף התיכון, הרבה לפני שחלמה להיות זמרת. “לקח לי הרבה זמן עד שהעזתי לשיר מול אנשים”, היא מציינת. “זאת, לא מתוך פחד-במה, כמו מתוך ביישנות”.

כיצד נפרץ המחסום?
“כשהייתי בת 16, עלה ארצה, לירושלים, נגן הג’אז הנודע, הסקסופוניסט ארני לורנס. בהשפעתו נכנסתי לשירה כשהוא היה מעלה לבמה את חברתי בתיכון הירושלמי לאמנויות, יוליה פלדמן ואותי. ארני, עם יחסו המדהים אלינו, זרק אותי לתוך האוקינוס העמוק של השירה. על גודל אישיותו העיד סיפור שסיפר לנו כיצד לאחר שירד מהבמה, שעליה הופיע עם דיזי גילספי, פגש נגן רחוב ובלי היסוס הצטרף אליו בנגינה. זה היה האיש”.

בתיכון היא למדה בכיתה אחת עם גיא לרר ואסף אבידן. ממנו עברה למחלקת הג’אז ברימון, לאחר שלא גויסה לצה”ל מסיבות רפואיות. בהמשך למדה ב”ניו אינגלנד קונסרבטורי”, בבוסטון, כשלמחייתה הכינה בני ובנות מצווה לקראת העלייה לתורה, לאחר שלמדה בעצמה את טעמי המקרא.

מדוע לא פנית כרבים אחרים ללמוד בברקלי?
“זאת הייתה המלצתו של המלחין יצחק ידיד. מתוך הכרות עם המוזיקה שלי, הוא אמר שברקלי זה לא המקום בשבילי והמליץ שאלמד אצל הפסנתרן והמלחין הוותיק רן בלייק, אחד מאנשי ‘הזרם השלישי’, המשלב מוזיקה קלאסית, ג’אז ומוזיקת עולם. שם, אכן, מצאתי את מקומי”.

עם סיום לימודיה ב-2002, עברה לניו-יורק והקליטה את אלבומה הראשון. זאת הייתה נקודת זינוק טובה מבחינתה לקריירה בארצות הברית, שבמהלכה הופיעה עם הזמר, להטוטן הקול, בובי מק’פרין, בקארנגי הול. “הוא אלתר תוך שבוע אופרה סביב הסיפור על מגדל בבל, כשהייתי אחת הזמרים, מארצות שונות, שהוא שיתף”, היא מספרת. “ביניהם, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, הייתה זמרת לבנונית”.

גוטליב מרבה לשתף פעולה עם המלחין הניו-יורקי הנודע ג’ון זורן ומוציאה את אלבומיה ב”צדיק”, חברת התקליטים שלו. מזה חמש שנים היא חברה בהרכב הקולי הנשי “מיקאלה”, המבצע מיצירותיו עם טקסטים שמהם מבוססים על פסוקים מהתנ”ך, מהם מחוברים לשירה מודרנית.
עמה שרות ברביעיית האקפלה הזאת, ללא ליווי כלי, זמרות מארגנטינה, מפורטוגל וממרוקו. “זה כוחה העצום של המוזיקה, המחברת בין אמנים הבאים ממקומות שונים עד כדי תקשור כמעט טלפטי”, היא מעירה.

והצד היהודי שבג’ון זורן?
“קשה שלא להבחין בו אצל זורן שבין השאר הופעתי איתו בלינקולן סנטר. יש לו תלבושת אחידה של מכנסי …צבא, חולצה שחורה ו…ציציות ועליהן מעיל עור. הציציות באות אצלו לא ממקום דתי כמו מתוך רצון להבליט את היהדות שלו”.


רוז גוטליב. צילום: אלוני מור

לא מכבר הופיעה גוטליב בפסטיבל ג’אז בסאן-סבסטיאן בספרד וקודם לכן בפסטיבלים באיטליה, בצרפת ובמקומות אחרים. וכאן אין נביאה בעירה? – “לא הייתי אומרת את זה, אבל אני מקווה שהאלבום החדש יחבר אותי יותר לקהל במקום שממנו אני באה. חשוב לי שהמוזיקה שלי תהדהד בארץ ותהיה לה בה נוכחות. אולי זו הסיבה שתחילה אני מפיצה אותו בישראל ורק בהמשך אמסור אותו לזורן להפצה שם”.

היכן בית הקבע שלך?
“במזוודה שלי (פורצת בצחוק). אני בארץ חודש כן, חודש לא. מכאן אני יוצאת לניו-יורק, שהיא הבית המוזיקלי שלי ובה הוצאתי הרחק מהארץ אצל זורן אלבום בעברית עם לחנים שלי לפסוקי שיר השירים”.

נראה שהמזוודה של גוטליב עובדת שעות נוספות. אך היא חזרה לבסיס האם הנוכחי שלה, על ציר ניו-יורק-טורונטו וכבר היא שוב בארץ עם הופעת אלבומה. לאחר מופע ההשקה שלו, ב-27 באוקטובר, ב”אוזן בר”, בתל-אביב תתעופף מכאן. איך אומרים? – חיים של צוענייה.

http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=EGKKM